כך פתאום, באמצע היום, משום מקום...

נאוה זלינגר

באמצע חודש דצמבר - 2018, קבלתי טלפון מאישה ששמה מירל'ה, שספרה לי שאמא שלה – ברכה דרלביץ (לימים ברקוביץ) היתה בניצנים, השתתפה בקרב ונפלה בשבי המצרי. מה רבה היתה הפתעתי, עד לאותו רגע ידעתי שכל שבויות ניצנים (שבע) כבר לא איתנו. בעבר, חלקן אף התראיין , אבל את שמה של ברכה אף פעם לא שמעתי. "כן", אמרה מירלה, "אמי עדיין בחיים – היא בת 92, עצמאית, צלולה, מדברת וחיונית". שאלתי: "איך זה שכל השנים לא שמענו ממנה ולא ידענו על קיומה?". ענתה לי: "כל השנים לא רצתה לדבר ובטח ובטח לא לספר על תקופת השבי. רק בשנתיים האחרונות, מישהי הצליחה לדובב אותה וליצור ספר על תולדות חייה. ועכשיו היא רוצה להגיע לניצנים ולהעניק לכם את ספרה "ימי חיי".

המפגש נקבע ליום שישי - 18.1.2019. אפשר לדמיין עד כמה היתה התרגשותנו ( חברי ועדת הנצחה) לקראת המפגש. ואכן הגיע היום – מועדון בית ההנצחה היה ערוך לכבודם. שבט גדול הגיע ממנחמיה (אזור הכינרת), מנהריה, ממרכז הארץ - ראשת המשפחה – ברכה, בניה, נכדיה, ניניה. יש לה 20 נינים כאשר הגדולה מבניהם בת 17. ברכה, כסופת שיער, אישה לא גבוהה אבל זקופת קומה, אצילית, חייכנית, מתקשרת, צלולה לחלוטין. כולם אנשים נפלאים, חמים ומאירי פנים, מיד נוצרה כימיה בינינו, כאילו אנחנו מכירים כבר מקודם.. הרבה צילומים ותיעוד בווידיאו. עשינו הכרה, הצגנו את עצמנו, נישאו דברים וניהלנו דיאלוג. ההתרגשות מפעמת בנו כל העת.

אז מי היא ברכה ברקוביץ? (בקצרה...)

ברכה נולדה בוורשה בפולין בשת1927. היתה הבת האמצעית מבין חמישה אחים ואחיות. בשנות ה– 30 של המאה העשרים, חלה הרעה במצבם של יהודי פולין. עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה (1933) ופעולותיו נגד היהודים שם שימשו מודל לחיקוי בפולין והגבירו את הלכי הרוח האנטישמים. בשל המצב הכלכלי שהורע, החליט אביה להגר לארגנטינה שם הייתה לו כבר משפחה גדולה (שאף היא היגרה עוד קודם לכן). האב השאיר את ילדיו עם האם, סבתא וסבא (מצד אמא). בהיותה בת 8 אמה נפטרה (בגיל צעיר 31). סבא וסבתא שהיו כבר אנשים לא צעירים ומצבם הכלכלי היה קשה בגלל האיסור על הסב לעסוק במקצועו, לא יכלו לטפל לבדם בחמישה ילדים. סבתא לקחה אל ביתה את שני אחיה הגדולים ואת ברכה ושני אחיה הצעירים מסרה לבית יתומים.

בהיותה בת 11 שלחה הסבתא את כל הילדים לארגנטינה לאחר שאספה פרוטה לפרוטה ופנתה גם לכמה נדבנים. בארגנטינה גם למדה וגם עבדה. בגיל 16 הצטרפה לפעילות של תנועת "הנוער הציוני". היא נשבתה והוקסמה מהסיפורים על הנעשה בארץ ישראל וממעשיהם של אנשים צעירים שעולים לארץ ישראל כדי להגשים את חלום השיבה לציון. לראשונה בחייה היתה בחברת בני נוער יהודים בלבד. האנשים , ההווי המשותף, הפעילויות השונות והסיפורים על ארץ ישראל הסעירו את נפשה.

בינואר 1948 – יחד עם חברים נוספים – שלום זינגר, צילה מרגוליס ויצחק גרינברג עלתה לארץ ישראל ומיד נשלחו לניצנים. מלחמת העצמאות כבר היתה בעיצומה – "המלחמה בדרכים". לאחר הגעתה, מנתה הקבוצה הדרום אמריקאית 14 אנשים, שכללה את יעקב קרוך, אליהו טובה, נעמי פוך ואביבה ואחרים. גרעין זה היה מיועד להקמת קיבוץ עין השלושה. לימים, היא ויעקב קרוך הפכו להיות בני זוג.

בקרב ניצנים נפלו 33 לוחמים: חברים, שלוש נשים, חיילי גבעתי. 105 הלכו לשבי במצריים ביניהם כאמור שבע נשים ובתוכן ברכה דרלביץ.

מספרת ברכה בספרה: "בהמולת הקרב והנפילה בשבי לא הצלחתי לתפוס את משמעות אובדנן של שתי הנפשות הקרובות לי ביותר: יעקב (קרוך) אהובי ודבורה (אפשטיין) חברתי הטובה ביותר. רק במהלך החודשים הארוכים של הישיבה בכלא המצרי התחלתי להבין ולהפנים את משמעות הדברים ושקעתי במרה שחורה". אחרי תשעה חודשים שוחררו שבויי ניצנים אך ברכה לא חזרה לניצנים ופתחה חיים חדשים במקום אחר.

בהמשך המפגש, נערך סיור בבית ההנצחה כולל התוכנית האורקולית, ארוחת צהריים טעימה שהביאו האורחים, סיור ב"ניצנים הישנה" ו"קבר האחים". (חלק קטן מתיעוד האירוע בהמשך).

בין שאר דברים נשאה נכדתה עינב את הדברים הבאים:

"על העבר דובר מספיק היום. בואו נדבר על עתיד. אספר לכם על סבתוש שלנו שרק בשבת האחרונה הרכיבה את משקפי הג'ימי צ'ו שלי ברגע של שעשוע אופייני ואמרה שהיא מבטיחה לקחת את כלהכדורים ולעשות כל מה שהרופא יורה לה, הכל, כדי שיאשר לה לטוס לארצות הברית לבקר את טל. תכל'ס הגיוני לא? סבתוש החליטה וכך יהיה.

אשה קטנה גדולה שכמותך גברת ברכה ברקוביץ', כאילו שבשביל מישהו אחר הייתה חבורה של משוגעים, "משיגנע" בשפתך, נפגשת במקום יפה קצת לפני סוף העולם ביום שישי קר של חודש ינואר.

הרעיון של הספר, יצירתו, חלוקתו, הברכות, התמונות וקבוצת הוואטצאפ שרחשה וגעשה, ההתכנסות היום בניצנים וכל שנה במנחמיה בנובמבר, באזכרה של סבא יוסף אהובינו, הן רק דוגמאות ספורות לסיפורי הפלא והגבורה של אנשי ונשות השבט הזה שלך.

יש מחקר שמוכיח שילדים שמכירים את ההיסטוריה המשפחתית שלהם, הם ילדים חזקים יותר, בעלי עמוד שדרה יציב יותר, בטוחים ומכאן מאושרים יותר.
העובדה שרובנו אפשרנו לילדים להפסיד ביצפר היום מראה שמשהו אחד לפחות אנחנו עושים בסדר.

תודה רבה לקיבוץ ניצנים ולנאוה, ששיתף פעולה עם הרעיון והביצוע ואיפשר לנו ובמיוחד לסבתוש לסגור מעגל. למי ששכח, היינו כאן לפני כמה שנים, שלא לומר עשרים וקצת ביומולדת שבעים של סבתא. היינו שבט קטן יותר, כולנו צעירים יותר, פחות יפים לדעתי ועודד הציע לי נישואים בהפתעה מתוכננת היטב, מרגשת ומיוחדת.

והנה היום, כאילו אתמול, אנחנו שוב כאן. שבט גדול הרבה יותר, מבוגרים, משובחים יותר לדעתי, יפים ואמיצים.

אז תודה לכולנו וליקום ולסבא יוסף שלנו ולסבתוש שיצרו יצירה כה נפלאה.

ותודה אחרונה לארבעת המופלאים שלנו.

המאה ה-21, העובדה שאנחנו חיים יותר, מביאים לעולם ילדים בגיל מבוגר יותר, מייצרת ילדי סנדוויץ'' חדשים. לא אלו של המשפחה הגרעינית של כל אחד מאתנו "המאתגרים" האלו, הילה, טל, כרמית, דניאל, רן, איתן, רותם ושות', סתם חמודים אוהבים אתכם מאד!!!, אלא אלו שמצד אחד, מנהלים חיי משפחה ומטפלים בילדים ובנכדים, ומן הצד השני מלווים את ההורים שלהם והולכים איתם שלובי זרוע.

ציפי, מירל'ה, עמוס ושרי, תדעו שאנחנו רואים, תדעו שאנחנו יודעים, שאנחנו מוקירים ומעריכים את כל מה שאתם עושים עבור סבתוש שלנו ועבור כל שלנו כולו.
תדעו שאנחנו נאלמים דום למול הדוגמה והמופת שאתם מהווים לנו, לכולנו לאיך ראוי שילדים ינהגו בהוריהם כעדות לאהבתם ולהערכתם על כל מה שעשו עבורם.

אז תמשיכו להיות ארבעת המופלאים, המשיכו לתת ולעשות בידיעה שאנחנו אתכם, מודים לכם, מעריכים אתכם מאד ואוהבים אתכם מאד מאד."

                                                              עינב דור כהן

                                                            הבת של מיר'לה ושלמה

                                                              הנכדה של ברכה ויוסף